הזרימות הכלכליות הן מקסימליות כאשר לייצור (מקור חם) ולצריכה (מקור קר) יש הבדל פוטנציאלי גבוה. זה מניח שגם הזרם ההפוך של סחורות (ייצור=>צריכה), כלומר זה שמייצג את כמות העבודה (ולכן הכסף) של הייצור ומתקדם להשמדת הסחורות, הוא גבוה מאוד. לכן, זה מניח מצב של תעסוקה מלאה, פרודוקטיביות גבוהה והתפתחות מהירה של טכניקות המובילות להופעת מוצרים חדשים.
יובן ששלב התפתחות זה יכול להיות חולף בלבד, שכן כמה מהגורמים הקודמים מתפתחים באופן סותר. לפיכך, יכולת ההרס של הפרטים פוחתת בהדרגה בהשפעת שני גורמים: מוצרי הון נוטים להרוות יכולת זו (יש להם משך זמן מסוים* ו"מוצרים חדשים" נוטים לרדת), מצד שני, המשך העלייה בפריון מוציא מהמערכת יצרנים רבים שכצרכנים הופכים פחות יעילים, מאחר שזרימת התמורה מואטת.
לכן אנו רואים שהמערכת יכולה רק לכוון לאפס מהאופטימום שלה
ובגלל הצלחתו.
אין כאן צורך להפעיל את המגבלות הפיזיות הרגילות: זוהי תופעה מהותית לחלוטין למערכת. זה מה שניסיתי להסביר בקצרה
ICI.
אנו גם מבינים היטב מדוע מערכת "מצליחה" מעודדת את סוכניה להתמיד באותו כיוון, למרות שהפעולה הופכת לא-פרודוקטיבית וחסר תועלת לצפות לאותן תוצאות כמו אלו שנצפו בעבר. האשליה מובילה אותנו אז להאמין שהסיבה לכך שהמאמצים אינם מוצלחים אינה תוצאה של התמצאות לקויה, אלא של מאמץ לא מספיק בכיוון זה.
אנו תופסים את ניצחון העיוורון הזה בתיאוריית ה"טפטוף למטה" המופעלת על ידי המקרון השלטוני...
* קיים פער הולך וגדל בין הפריון של עבודה בייצור לזו של עבודה בצריכה.