עליבות בית הספר
פרסם: 29/01/23, 02:49
שלום,
אחרי כמה עשורים שביליתי מול ומאחורי שולחנו של הפרופסור, אני חושב שאני יכול להגיד את זה.
האופן שבו מערכת בתי הספר הצרפתית מלמדת דברים לתלמידים נוטה לטפח אצלם את ההזדהות עם הידע שלהם. זה נוטה לייצר מוחות שמגנים על הידע שלהם כפי שהם עשויים להגן על העור שלהם.
דרך ההוראה שלנו לא מחזקת את הסקרנות, את הטעם להבנה ולגילוי, היא מחזקת דימויים עצמיים, יומרה, אגו, התאהבות אצל מי שהבין, ובוז עצמי אצל מי שלא תפס את הלב, לרוב מגושם עם בהתייחס למהותיים, הנפקים על ידי המורה.
כל מורה מציג את התחום שלו שהוא עצמו לא קישר למקצועות האחרים. באותו אופן שהוא מייצר מהוראה שלו, דרך הציונים שהוא נותן לתלמידים וההערות שהוא מעיר להם, מערכת שבה תלמיד זה בונה ייצוג לא בריא מיסודו של עצמו: אני הציונים וההערכה שקיבלתי . אני הציון שקיבלתי, אני הידע שלי.
אנחנו לא מעדיפים את השמחה שבפקפוק בידע שלנו כדי להבין דברים חדשים, אנחנו לא נוטים לבנות מחשבות שהן חידוש פתוח ואוהב. מערכת בית הספר שלנו היא פונקציה שמניעה את מי שנמצא מתחת לממוצע להתפוררות עצמית ומגבירה את מי שנמצא מעל לטמטום.
האם עלינו לחזור כאן על התגובות שלנו בדיונים שלנו? אוֹתָם forums, אפילו מדעיים, משובצים בתוקפנות, תגובות הגנה, התקפות וניסיונות אחרים להפגין מרחב אישי אבסורדי מול החיים.
אני יודע או לא יודע. השני אומר לי משהו שאני מבין או שאני לא מבין, מה שנראה לי
נכון או לא נכון. טוב מאוד, אני אבקש ממנו להראות לי, שיסביר לי, ואם כמוני יש לו אהבה למנגנונים
הוא יראה לי מה הוא ראה, תודה רבה.
מתי עלי להרגיש מותקף והאם עלי להשיב מלחמה? כיצד אלה שחשים פגועים מקביעותיו של בן שיחו על א forum להסביר את התחושה שלהם?
האם המדע הקשה או הרך שכולנו למדנו אינו מבוסס על היגיון והאם ההיגיון הזה לא שואל אותנו
להיות במצב קבוע של למידה?
למידה לכל החיים, חדוות גילוי, כל הדברים האלה שבית הספר בו למדנו לא העירו בנו.
כשאני אוהב מנגנונים, כאשר לראות דברים עובדים זו השמחה שלי, אני לוקח כל התנגדות כהזדמנות להבין משהו חדש. אני לא מרגיש פגוע.
הדרך שלנו להראות דברים לתלמידים היא קטסטרופלית.
אחרי כמה עשורים שביליתי מול ומאחורי שולחנו של הפרופסור, אני חושב שאני יכול להגיד את זה.
האופן שבו מערכת בתי הספר הצרפתית מלמדת דברים לתלמידים נוטה לטפח אצלם את ההזדהות עם הידע שלהם. זה נוטה לייצר מוחות שמגנים על הידע שלהם כפי שהם עשויים להגן על העור שלהם.
דרך ההוראה שלנו לא מחזקת את הסקרנות, את הטעם להבנה ולגילוי, היא מחזקת דימויים עצמיים, יומרה, אגו, התאהבות אצל מי שהבין, ובוז עצמי אצל מי שלא תפס את הלב, לרוב מגושם עם בהתייחס למהותיים, הנפקים על ידי המורה.
כל מורה מציג את התחום שלו שהוא עצמו לא קישר למקצועות האחרים. באותו אופן שהוא מייצר מהוראה שלו, דרך הציונים שהוא נותן לתלמידים וההערות שהוא מעיר להם, מערכת שבה תלמיד זה בונה ייצוג לא בריא מיסודו של עצמו: אני הציונים וההערכה שקיבלתי . אני הציון שקיבלתי, אני הידע שלי.
אנחנו לא מעדיפים את השמחה שבפקפוק בידע שלנו כדי להבין דברים חדשים, אנחנו לא נוטים לבנות מחשבות שהן חידוש פתוח ואוהב. מערכת בית הספר שלנו היא פונקציה שמניעה את מי שנמצא מתחת לממוצע להתפוררות עצמית ומגבירה את מי שנמצא מעל לטמטום.
האם עלינו לחזור כאן על התגובות שלנו בדיונים שלנו? אוֹתָם forums, אפילו מדעיים, משובצים בתוקפנות, תגובות הגנה, התקפות וניסיונות אחרים להפגין מרחב אישי אבסורדי מול החיים.
אני יודע או לא יודע. השני אומר לי משהו שאני מבין או שאני לא מבין, מה שנראה לי
נכון או לא נכון. טוב מאוד, אני אבקש ממנו להראות לי, שיסביר לי, ואם כמוני יש לו אהבה למנגנונים
הוא יראה לי מה הוא ראה, תודה רבה.
מתי עלי להרגיש מותקף והאם עלי להשיב מלחמה? כיצד אלה שחשים פגועים מקביעותיו של בן שיחו על א forum להסביר את התחושה שלהם?
האם המדע הקשה או הרך שכולנו למדנו אינו מבוסס על היגיון והאם ההיגיון הזה לא שואל אותנו
להיות במצב קבוע של למידה?
למידה לכל החיים, חדוות גילוי, כל הדברים האלה שבית הספר בו למדנו לא העירו בנו.
כשאני אוהב מנגנונים, כאשר לראות דברים עובדים זו השמחה שלי, אני לוקח כל התנגדות כהזדמנות להבין משהו חדש. אני לא מרגיש פגוע.
הדרך שלנו להראות דברים לתלמידים היא קטסטרופלית.