דטרויט הוא ההפך:
1- עיר תעשייתית משגשגת
שגשוג זה גורם להכנסות חזקות עבור השלטון המקומי (מוני, מדינה וכו '). אז זה מתחיל לנהל הרבה שירותים, מעסיק הרבה עובדי מדינה, משלם להם טוב מאוד ונותן להם הבטחות פנסיה מוזהבות.
2 תעשיות עוברות או נסגרות (רילוקיישן, תחרות, משבר, איגודים וכו ')
אז אין יותר עבודה.
מי שיכול לעזוב נשאר רק העניים.
ההכנסה של השלטון המקומי גואה, אך רגילה להכנסה גבוהה, היא לא מסתגלת ונכנסת לפרשים. ההבטחות לפנסיות זהב לעובדי מדינה אינן מתקיימות.
אז, פשיטת רגל.
דטרויט עבדה ממש טוב בשלב מסוים. בימי הזוהר של העיר המוטורית, זה היה גן עדן.
עיירות רפאים סיניות הן ההפך: איש מעולם לא הגיע לגור בה.
לסוגים שיש להם כוח ברמה המקומית (בסין) יש בונוסים והתקדמות בהתאם לצמיחת המגזר / מחוז שלהם ... אז כדי לקבל את הבונוס, אנו יוצרים תוצר פיקטיבי!
אנחנו בוחרים מקום. אנו מפקיעים / מגרשים שרצים מחקלאים עניים מקומיים. אנו מוצאים משקיעים פרטיים עם הסדרים המציגים אותה כהשקעה עסיסית, אנו מוסיפים סובסידיות נדיבות. אנו אוספים את הכסף, אנו בונים, אנו אוספים את השוחד, זה מגביר את התוצר, אנו אוספים את הבונוסים.
אך מכיוון שהעיר המדוברת אמורה להיות השקעה (למעשה מדובר בבנייני דירות שנמכרים מתכנית למשקיעים נאיביים), מחיר הדיור הולך להיות יקר ... כך שאף אחד לא יכול להרשות לעצמו. ובעיקר לא החבר'ה המסכנים שהופקעו בהתחלה ... אז זו עיר רפאים.
ארגז פרטי שדלף אחרי בניין אחד או שניים ... המדינה, לא, ומכאן העודף.
64 מיליון בתי "רפאים" ריקים מאותו סגנון בסין.
זו הכלכלה המתוכננת